יום אחד, באינסטגרם, הודעה פרטית קפצה אצל תמר, סטודנטית לעיצוב אופנה מתל אביב:
"את מהממת. בואי לדובאי, תני לי לפנק אותך כמו שמגיע לך. – האמיר עלי אל-זאהר שידוע כאחד מאותם שוגר דדי ."
בהתחלה היא חשבה שזה ספאם. התמונה הייתה של גבר בשנות ה-50 לחייו, עומד ליד למבורגיני עם אריה ברצועה. פוטושופ בטוח, היא חשבה, אבל סקרנות גברה. היא ענתה.
תוך יומיים כרטיס טיסה הופיע באימייל שלה. מחלקה ראשונה.
ביום השלישי היא כבר נחתה בדובאי, נאספה ברולס רויס פרטית, והובלה לוילה מפוארת עם בריכת זהב.
עלי אל-זאהר היה כל מה שחשבה שיהיה – שוגר דדי קלאסי: שעון יהלומים, קוקטיילים ליד גמלים, קונה לה תיקים שהיא לא ידעה לבטא את שמם.
אבל משהו בו היה שונה. הוא לא התעניין רק במראה שלה. הוא שאל שאלות על העיצובים שלה, על הסקיצות באייפד, על השאיפות. הוא סיפר לה שגם הוא ניסה פעם לעצב בגדים, לפני שהפך לאיל נפט.
ואז, בערב אחד מתחת לירח הדובאי, הוא שלף תיבת קטיפה:
"אני רוצה לממן לך קולקציה. לא בגדים בשבילי, אלא בשבילך. תל אביב, פריז, ניו יורק – איפה שתרצי."
תמר חשבה שזה גימיק. היא חייכה. הוא היה רציני. שבוע אחרי, הועברו 100,000 דולר לחשבון של סטודיו קטן בנחלת בנימין.
שנה אחרי, תמר פתחה את התצוגה שלה בשבוע האופנה בפריז. בשורה הראשונה ישב עלי, לבוש בחליפה שלבשה עליו את התווית הראשונה שעיצבה – עם סמל קטן בצורת נמר.
הוא לא קנה אותה. הוא האמין בה.
אחרי תצוגת האופנה בפריז, תמר נהפכה לשם מדובר. בלוגרים כתבו עליה, סטייליסטים חיפשו אותה, ועיתון אחד כינה אותה "הגאונה מתל אביב שנולדה מחדש בדובאי".
אבל לא כולם אהבו את הסיפור.
בישראל, חברים לשעבר כינו אותה "שכירה של שוגר דדי". היא מצאה את עצמה מגוננת בכל ראיון:
"כן, מישהו עזר לי. מה ההבדל אם זה משקיע מקרן הון סיכון או נסיך בדובאי?"
עלי שמר על פרופיל נמוך. לא דרש קרדיט, לא ביקש כלום. הוא רק שלח מדי פעם הודעות כמו:
"תזכרי מי את. אל תנסי לרצות את כולם. גם אני ניסיתי פעם – ושרפתי עשור."
אבל אז, בזמן שהיא עמלה על הקולקציה השנייה, הופיעה דמות מעברו של עלי.
אישה בשם נורה, מייסדת של בית אופנה ידוע בקטר, טענה בפומבי:
"עלי גנב ממני רעיונות כשהיינו שותפים. עכשיו הוא מנסה לקנות לעצמו כישרונות."
התקשורת טרפה את זה. תמר הוצגה כפיון במשחקי כוח של עשירים מהמפרץ.
פיד האינסטגרם שלה התמלא בשאלות: "כמה שילם לך כדי לשתוק?", "את יודעת עם מי את מתעסקת?"
תמר הייתה קרועה. מצד אחד – עלי נתן לה הכל. מצד שני – היא לא ידעה מה מסתתר באמת מאחורי האריה שעל הרצועה.
אז היא לקחה החלטה:
היא טסה לדובאי שוב, לא כדי להצטלם – אלא כדי לחקור.
ובפעם הראשונה, עלי לא חייך כשראה אותה.
"את לא מאמינה לי?" הוא שאל.
"אני מאמינה בך. אבל אני לא עיוורת."
ואז הוא פתח בפניה תיקייה. בפנים היו מכתבים, הסכמים ישנים, ומזכר בכתב יד מאותה נורה – שבו היא הודתה שפעלה מאחורי גבו.
"היא לא רצתה שאצליח. לא בגלל בגדים. בגלל משפחה."
הוא הסתכל עליה.
"את רוצה לדעת את האמת? היא הייתה אמורה להיות אשתי."